גיליון מועדים התשפ"ו -סוכות

שלושת הבולים של הסדרה מציגים את שיירת עולי הרגל העושה את דרכה לעבר ירושלים, כשהצועדים נושאים עימם את המנחה הרלוונטית לחג. תיאור ססגוני של העלייה לרגל מופיע במשנה: "כיצד מעלים את הביכורים?  כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד... היה הממונה אומר "קומו ונעלה ציון, אל ה' אלוהינו"... הקרובים מביאין תאנים וענבים, והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו, והחליל מכה לפניהם" (מסכת ביכורים פרק ג, הלכות ב–ג).

לשלושת החגים העיקריים ייחסה המסורת היהודית משמעות כפולה. מחד גיסא מדובר בחגים דתיים מובהקים, כשכל אחד מהם מתייחס בדרכו לשימור של זכר יציאת מצרים (פסח – ליל הסדר וסיפור יציאת מצרים; שבועות – מתן תורה במהלך המסע במדבר ממצרים לארץ ישראל; סוכות – ישיבה בסוכה כזכר לנדודי עם ישראל במדבר); מאידך גיסא יש לחגים האלו גם משמעות חקלאית, הבאה לידי ביטוי בשם החג הנגזר מעונת השנה שבה הוא מתקיים ומהתקופה החקלאית שהוא מייצג. פסח הוא חג האביב, שבועות הוא חג הקציר ויום הביכורים, וסוכות הוא חג האסיף.

בכל אחד מן המועדים הביאו עימם עולי הרגל את ביכורי הגידולים החקלאיים שהבשילו בסמוך לחג. רבי עקיבא פירט את הרכיב העיקרי שהעלו לבית המקדש בכל חג: "הבא עומר שעורים בפסח, שהוא פרק שעורין, כדי שתתברך עליך תבואה. הבא חטים בכורים בעצרת [שבועות], שהוא פרק אילן, כדי שיתברכו עליך פירות אילן. הבא ניסוך המים בחג [סוכות], כדי שיתברכו עליך גשמים" (תוספתא, מסכת סוכה פרק ג). בהתאם, בבול המוקדש לחג הפסח האישה מחזיקה בידיה עמיר שיבולים גדול של שעורים, אשר זה עתה נקצרו; בבול המוקדש לשבועות נושאת האישה במגש שעל ראשה שיבולים של חיטה לצד פירות משבעת המינים ("אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים" [מסכת ביכורים, פרק א', הלכה ג']); ובבול המוקדש לחג הסוכות, החג החותם את השנה החקלאית, הגבר מחזיק בידיו את ארבעת המינים.

שיירת העולים לרגל, המחברת את שלושת בולי הסדרה, ממחישה את מעגל השנה החקלאית שבני ישראל נהגו לציין בתקופת בית המקדש, ושההתיישבות היהודית חידשה בארץ ישראל בדורות האחרונים.