גיליון למזכרת ארבעת המינים

מצוות נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות מופיעה בתורה, בספר ויקרא: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... תָּחֹגּוּ אֶת חַג ד' שִׁבְעַת יָמִים... וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל".

במסורת חז"ל נקבע כי המונח "פרי עץ הדר" הוא האתרוג, "כפות תמרים" הוא הלולב (ענף עץ התמר הצומח במרכז הדקל לפני שהעלים נפרדים זה מזה), "ענף עץ עבות" זוהה כענף של עץ ההדס, ו"ערבי נחל" מתייחס לענפי עץ הערבה.
בתקופה שבית המקדש היה קיים נהגו לקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים רק בירושלים, אולם לאחר חורבן הבית הרחיבו חכמים את תחולת המצווה וקבעו כי יש ליטול את ארבעת המינים בכל מקום "זכר לחורבן".
התורה, כדרכה במרבית המצוות, לא סיפקה נימוק או סיבה לנטילת ארבעת המינים, ולאורך השנים הופיעו בספרות חז"ל מדרשים שונים שנועדו להסביר את מהות המצווה. אחד ההסברים, המופיע במדרש "ויקרא רבה", ובנוסח כמעט זהה במדרש פסיקתא דרב כהנא מדמה את ארבעת המינים לחלקים שונים מעם ישראל:
מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים... מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש
בהם תורה ואין בהם מעשים טובים... מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה... מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם
ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים...
למרות מגוון התכונות שיש לחברי הקבוצות השונות המרכיבות את עם ישראל, מדגיש המדרש כי הם מהווים חלקים מעם אחד, אשר חוזקו בכך שהוא מאוגד יחד ללא אפליה, ואין מדירים מתוכו אף אחד מחלקי האוכלוסייה. נטילת ארבעת המינים יחד, כשהם קשורים ואחוזים זה בזה, היא המסמלת את השיאים אליהם מגיע עם ישראל כשהוא פועל באחדות מלאה.
אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת, והן מכפרין אלו על אלו. ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויין אגודה אחת.